DESCRIPTION:
מילים: ר' יהודה אבן בלעם
לחן: אלברט סופר

על התוף: מתן בן צבי
צילמה: אלה גריצמן

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו
אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו
וָאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנַי אֱלֵי שָׁמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

לְךָ אֵלִי צוּר חֵילִי מְנוּסָתִי בְצָרָתִי
בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי אֱיָלוּתִי בְּגָלוּתִי
לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי וְנֶגְדְּךָ כָּל תַאֲוָתִי
פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי בְּקָרְאִי מִן הַמֵצַר
וְיִוָדַע בָּעַמִּים כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצַר
וְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי צוֹעֵק מִתִגְרַת צַר
אֲשֶׁר פְּשָׁעָיו לְךָ מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

מַה יִתְאוֹנֵן וְיֹאמַר מַה יְדַבֵּר וְיִצְטַדָּק
יְצִיר חוֹמֶר אֲשֶׁר תָשׁוּב גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק
מַה יִתֵּן לְךָ הָאָדָם כִּי יִרְשַׁע וְכִי יִצְדַּק
הַלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים בְּסֵפֶר יָמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

חֲצוֹת לַיְלָה לְךָ קָמוּ עֲבָדֶיךָ בְּמַהֲלָלָם
זְכוּת אָבוֹת לָהֶם תִזְכּוֹר וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם
קְנֵה עֲדָתְךָ כִּימֵי קֶדֶם קְדוֹשׁ יַעֲקֹב גֹּאֲלָם
וְהִנָּשֵׂא הָאֵל עוֹשֶׂה הַשָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

על הפיוט מתוך אתר פיוט - http://www.piyut.org.il/textual/295.html

אחד מהפיוטים המושרים בפי עדות המזרח והמאגרב לקראת סוף סדר הסליחות. הפיוט נכתב ע"י ר' יהודה אבן בַּלְעָם, שחי בסביליה באמצע המאה ה-11 והיה דקדקן ופרשן מקרא. סליחה זו שלו, שזכתה לתפוצה בכל קהילות עדות המזרח, נועדה לאשמורת הבקר. הפיוט פותח בתיאור האדם ששנתו נודדת עליו בזוכרו את חטאיו והוא קם ממיטתו על מנת לעמוד בפני בוראו בבקשת סליחה ותחנון. המשפט החותם כל בית והמשמש כפזמון - נִפְּלָה נָא בְּיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו - לקוח מדברי דוד המלך שחטא וספר את עם ישראל שלא לצורך. אז בא אליו גד הנביא ואמר לו שהוטלה עליו גְזֵרָה אחת משלוש גזרות ועליו לבחור ביניהן: א. שבע שנות רעב; ב. שלושה חודשים בהם יינגף לפני אויביו; ג. שלושה ימים של מגפת דֶבֶר. דוד המלך בוחר בעונש הדֶבֶר ואומר: צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה - מוטב ליפול בידי הקב"ה מאשר בידי בשר ודם שכן רחמיו של הקב"ה על עמו עשויים לגבור בסופו של דבר. ואכן המגפה נמשכה פחות מהזמן הנקוב: וַיִּנָּחֶם יְיָ אֶל הָרָעָה וַיּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ. אירוע זה עומד בבסיס הפיוט - האדם מוסר את עצמו באופן מוחלט בידיו של האל מתוך תקוה ואמונה שרחמיו של הקב"ה יגברו והוא ישב על כסא רחמים ולא על כסא דין, האדם פונה אל האל בבקשת סליחה ורחמים מתוך הכרת אפסותו כיציר חומר, כעבד שבוי בידי יצרו ותאוותיו, והוא שואף להיפדות ולהיגאל ממצבו זה: עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי בְּקָרְאִי מִן הַמֵצַר.